תמיד חשבתי שאני שייכת לאותה קבוצה מצומצמת שהצליחה להימנע מתסמונת המתחזה.
אני אוהבת את המקצוע שלי, אני חושבת שאני טובה בו ואני מודעת למקומות בהם אני חלשה וצריכה להשתפר.
ואז, לפני כמה שבועות, האופוריה המקצועית הזו התנפצה לי לרסיסים.
פגשתי אדם שידע מי אני. ליתר דיוק, פגשתי מעצב מאוד מוכשר שנמצא ברשימת ה״כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות כמוהו״ שלי וגיליתי שהוא ידע מי אני. במשך כל חיי אנשים שידעו מי אני ידעו זאת רק מפני שאמא שלי לימדה אותם מתמטיקה, ובפעם הראשונה נתקלתי במישהו שידע מי אני בזכות עצמי.
איזה פחד.
במקום לשמוח מהסיטואציה, התמלאתי בפחד. המחשבות שלי נעו סביב נקודה אחת מרכזית: ״אני הולכת לאכזב אותו. אני לא האדם שהוא ציפה לו. אני לא מי שהוא חשב. הוא יגלה.״ ברוכה הבאה תסמונת המתחזה, אני לא יכולה להגיד שציפיתי לבואך.
במקום לשקוע בספק עצמי (טוב, יום אחרי ששקעתי בספק עצמי ובגלידה) החלטתי לקרוא על הנושא ולהבין לעומק מה זו התסמונת הזו ואיך ניתן להתמודד איתה. עכשיו כשאני יודעת על זה קצת יותר רציתי לשתף אותכם בידע שצברתי, בתקווה שזה יעזור גם לכם.
אז מה זה בכלל תסמונת המתחזה?
בשנות ה70 הפסיכולוגית פולין רוז קלנס (Clance) עבדה במוסד אקדמאי אמריקאי בשם Oberlin.
במהלך עבודתה היא שמה לב לתופעה משונה, הגיעו אליה לייעוץ סטודנטיות רבות בעלות הישגים גבוהים שטענו שהן מרגישות לא ראויות להצלחה שלהן.
הן טענו שההצלחה שלהן נבעה ממזל וחיו בחשש מתמיד שמישהו יגלה ויעיף אותן מהלימודים.
קלנס אמרה שהיא עצמה הרגישה ככה בתקופת הלימודים שלה ויחד עם שותפתה, סוזאן איימס (Imes) התחילה לחקור את הנושא. ביחד הן ראיינו כ150 נשים מצליחות כשבסופו של דבר הן פרסמו את הממצאים שלהן בשנת 1978 תחת השם: The Impostor Phenomenon in High Achieving Women.
Phenomenon or a Syndrome?
תסמונת המתחזה זה מונח מטעה. לא מדובר בהפרעה פסיכולוגית והמונח אינו מופיע בDSM ולכן יותר נכון להתייחס למונח כ״תופעה״. קלנס עצמה אמרה שהיא לא בטוחה מתי אנשים התחילו לקרוא לזה Syndrome ולדעתה זה פשוט מונח שלאנשים יותר קל להבין, למרות שטכנית זה לא נכון.
איך זה מרגיש להיות ״מתחזה״?
תופעת ההתחזות מלווה בפחד תמידי ״להיחשף״. פחד שיבוא מישהו ויגלה שאתם לא ראויים להצלחה שהגעתם אליה. הפחד הזה מעכב אנשים מצליחים ומונע מהם התפתחות.
לדוגמה, לאנשים הסובלים מהתופעה יש סיכוי גבוה יותר להישאר במשרה הנוכחית אותה הם מאיישים כי הם מפחדים לחפש עבודה טובה יותר. הוא מוביל לשביעות רצון נמוכה יותר בעבודה ולשחיקה מהירה יותר.
״רגע, אז זה קורה בעיקר לנשים נכון?״
לא.
במחקר הראשוני אכן נחקרו נשים והתסמונת יוחסה בעיקר לנשים בעלות קריירה מצליחה, או לקבוצות מיעוטים. עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר של המחקר גילו שהתופעה נמצאת גם בקרב גברים ושהיא נפוצה במיוחד בקרב ילדים ומבוגרים שסומנו כבעלי פוטנציאל או מחוננים. בשנת 1993 קלנס עצמה חזרה בה מטענתה וטענה שהתופעה לא ייחודית לנשים.
היום הטענה הרווחת היא שמעל 70% מהאוכלוסייה תחווה את תופעת ההתחזות בשלב מסוים בחייהם.
אז אם תופעת המתחזה שווה אצל נשים וגברים, למה עדיין מתייחסים אליה כתופעה נשית? ואיך אנחנו יכולים להסביר את המצב המגדרי בשוק העבודה היום? קחו לדוגמה את מה שאמר אסף רפפורט, מנכ׳׳ל מיקרוסופט ישראל "תופעה שגיליתי באחרונה והפתיעה אותי, היא שאנחנו מפרסמים משרה, ונשים שעונות ל–90% מדרישות התפקיד לא ישלחו קורות חיים בכלל. גברים, לעומתן, מגישים קורות חיים גם אם הם עונים רק על 20% מהדרישות".
פסיכולוגים רבים טוענים שהסיבה לכך היא הסטראוטיפים. איימי קאדי, פסיכולוגית החוקרת את התחום, טוענת שגברים מרגישים פחות בנוח לדבר על תסמונת המתחזה בעקבות תגובת הסביבה או הסטראוטיפ אותו הם צריכים למלא של גבר אסרטיבי ובטוח בעצמו. קלאנס הסכימה עם הטענה הזו והוסיפה שיותר סביר שנשים ידברו בפתיחות על הפחדים והספקות שלהן לעומת גברים.
אותם סטראוטיפים יכולים להסביר גם את ההבדלים המגדריים שנשים חוות.
לאחרונה התפרסמה הרצאת טד של ד׳׳ר קנטוקי פורד, יועצת הבית הלבן. היא סיפרה על ההתמודדות עם תופעת ההתחזות אל מול הסטראוטיפים המצופים מאישה שחורה.
כנראה שגם אתם חוויתם את זה
כאמור, הדעה הרווחת היום היא שמעל 70% מהאוכלוסייה סבלה מהתופעה באופן כזה או אחר.
לו סולומון, מנכ׳׳לית ויזמית, מדברת על ההתמודדות שלה עם התופעה בהרצאת טד משנת 2016. היא מספרת שהיא נוטה לייחס לתופעה ארבעה היבטים ״מופלאים״: חרדה, פרפקציוניזם, ספק עצמי ופחד מכישלון.
היא ממשיכה ואומרת שבהתייחס להיבטים האלה, זה מפליא שרק 70% מהאוכלוסייה חווה את תופעת המתחזה. הלוא כולנו מרגישים באיזשהו שלב את התחושות המתוארות.
ואכן, מכיוון שמדובר בתחושות כ׳׳כ רחבות, זה הגיוני שכולנו נחווה את התופעה בעוצמות והקשרים שונים.
במהלך שנות מחקרה, קלנס פיתחה סולם למדידת התופעה באנשים שונים. בעקבות המחקר שלה ניתן לראות שאנשים יכולים ״לנוע״ לאורך הסולם בהתאם לתקופה בחייהם. בשלב מסוים הם יקבלו דירוג נמוך ובשלב אחר בחיים דירוג גבוה.
פרדריק אַנְסיל, מרצה להתנהגות ארגונית, טוען כי תופעת ההתחזות נפוצה במיוחד בתחומים מסוימים. למשל, בתחומים בהם יש נטייה חזקה להשוואה, תחומים בהם יש הרבה ביקורת ותחומים בהם יש דמויות מפורסמות שמומלץ לעקוב אחריהם ולהשוות את עצמנו אליהם. בהנחה שאתם במקרה מעצבים, מאפיינים או אנשי פרודקט – אני בטוחה שהתיאור הזה ישמע לכם כמו תיאור מדויק לתחום העיסוק שלכם. מה שאומר שלכולנו יש סיכוי יותר גבוה לסבול מתופעת ההתחזות.
באמת יש לי את זה גם!!! זה יעבור לי?
בגיל 32. אוף, הלוואי.
האמת היא שהתשובות לשאלה הזו מאוד סותרות.
הולי האצ׳ינס, פסיכולוגית וחוקרת, מגדירה את התופעה כחווית התפתחות נורמלית. המחקר שלה מלמד כי ככל שמתבגרים התופעה פוחתת.
תוצאות המחקר של אנסיל דומות, הוא ראה כי בשנות החמישים אחוזון האנשים הסובלים מהתופעה פוחת משמעותית והגדיר את זה כטרדה שנעלמת עם הזמן.
מצד שני תופעת ההתחזות מתחזקת ככל שאתם מתמקצעים.
בתחילת הקריירה התופעה מאוד נפוצה כי כולנו מלאים בספקות, אולם בשלבים מאוחרים יותר בקריירה כשאנחנו זוכים ליותר הצלחה התופעה עלולה להתחזק מאחר שאנחנו מרגישים שיש לנו יותר מה להוכיח לסביבה.
אם נכשל, לכישלון יהיו יותר הדים, ולכן אסור לנו להיכשל.
אז מה אפשר לעשות אל מול התופעה?
קודם תבינו שזה קורה לכולם, אל תתביישו לדבר על זה
תדברו על זה, אם זה קורה לכולם, אולי הבן אדם מולכם גם מרגיש ככה.
האצ׳ינס ממליצה על דיבור ככלי לנטרול התופעה. במחקרה היא גילתה שתמיכה רגשית, הומור והתוודות בפני מנטור היו כלים שסייעו רבות למטופלים שלה.
בנוסף לכך, יש משהו מנחם בהבנה שכולנו באותה סירה. אנדי מולינסקי, סופר ופרופסור להתנהגות ארגונית, דיבר על הכוח של פרספקטיבה בכתבתו במגזין העסקים של הרווארד. אם גם אנשי המקצוע המוצלחים ביותר בעולם מרגישים ככה, אולי זה גם בסדר שאנחנו נרגיש ככה. לפעמים.
תתמקדו בתהליך שלכם ולא בתוצאה
הפסיכולוגית קרול דווק טוענת שאנחנו צריכים להתרכז בשינוי התחושות שנוצרות בעקבות תופעת ההתחזות.
אנשים הסובלים מהתופעה מספרים כי הם נשארים עם תחושה שהם עשו טעות או עם תחושה שהם לא הצליחו כפי שהם ציפו להצליח. התחושות האלה רק מזינות את התופעה ומאפשרות לה להתחזק.
במקום לאפשר את התחושות האלה של כישלון, מומלץ להתמקד בתהליך העבודה ולא בתוצאה הסופית. ברגע שנבין שטעויות הם חלק חשוב מתהליך הלמידה ושהתהליכים חשובים יותר מהתוצאה הסופית, נוכל לקבל יותר בהבנה את המקומות בהם אנחנו חושבים שלא הצלחנו.
תנסו לחשוב כמו ״לא מתחזה״
ד׳׳ר ולרי יאנג מספרת בהרצאת הטד שלה על ההתמודדות עם התופעה.
ולרי מספרת שאף אחד לא אוהב להיכשל, אבל שבעוד ״לא מתחזים״ יודעים שזה בסדר להיכשל, אנשים הסובלים מהתופעה מתקשים להתמודד עם תחושת הכישלון. אותם אנשים יעבדו הרבה יותר קשה עד לרמת השחיקה- בשביל להימנע ממשהו שלפעמים הוא בלתי נמנע.
לטענתה אנחנו צריכים לנסות לשנות את הדרך בה אנחנו חושבים ולנסות לחשוב כמו ״לא מתחזים״.
במקום להיכנע לרגשות הכישלון או הפחד, אנחנו צריכים ״לעבוד״ על המוח שלנו ולשכנע את עצמנו שאנחנו מרגישים דבר אחר. היא מספרת בשנינות איך היא אומרת לעצמה שהרעד המפוחד שלה לפני עליה לבמה זה בכלל תחושת התרגשות משמחת. על ידי כך היא הופכת את תופעת ההתחזות לרגעים קצרים בחייה שהיא מסוגלת לשלוט בהם, ולא לתופעה ששולטת בה.
תעמידו פנים, בסוף זה יהפוך לאמיתי
טוביאס ואן שניידר הקדיש לאחרונה פוסט שלם למאיירת שרה קופר. שרה היא היוצרת של The Cooper Review, אתר סאטירי המכיל איורים על חיי העבודה עם 40,000 עוקבים ברשתות חברתיות. כל זה נשמע כמו סיפור הצלחה, אבל שרה מספרת על ההתמודדות שלה עם התחושה שהיא לא ראויה ועל הדרך שהיא עברה.
כשהיא פיתחה את שיטת האיור שלה היא הרגישה שהעבודות שלה חובבניות ולא מוצלחות, אבל היא המשיכה לעבוד באותה שיטה ולהפגין ביטחון כלפי חוץ. לצד זה היא קיבלה ביקורות נפלאות מאנשים שתיארו את העבודות שלה כמעוררות השראה ובסופו של דבר העמדת הפנים הפכה למציאות והיא הגיעה להבנה שהיא באמת עושה עבודה טובה. היום, אני בטוחה שהרבה ממכם יזהו מיד את הסגנון הייחודי שלה:
קרלין פלורה, עיתונאית וסופרת, מספרת בכתבה שלה (הכתבה תורגמה לעברית במגזין אלכסון) על החשיבות של העמדת פנים ומשחק תפקידים. כששופטים חבשו פיאות וגלימות הם נכנסו לדמות והדמות הזו עזרה להם לבצע את עבודתם בצורה הטובה ביותר. העמדת הפנים היא לא בהכרח דבר שלילי, היא עוזרת לנו להתמודד עם הפחדים ולקדם את עצמנו על ידי לקיחת זהות חזקה.
תזכרו את ההצלחות שלכם, תחמיאו להצלחות של אחרים
בפוסט אחר של טוביאס ואן שניידר הוא חולק את הטיפים שלו להתמודדות עם התופעה.
הטיפ הזה הוא בעיניי החשוב ביותר מבין כולם, כי הוא לא רק יעזור לכם, הוא גם יעזור לסביבה שלכם.
זה בסדר להיות גאים בעבודות שלכם, זה לא הופך אותכם לנרקיסיסטים וזה לא אומר שהתאהבתם בעבודה שלכם, זה פשוט אומר שאתם מודעים לעבודה הקשה שהשקעתם.
אז תזכרו את ההצלחות שלכם, תשמרו אותם, תכתבו אותם, תעשו לעצמכם תיקיית ״הרגשה טובה״, תחזרו לתיקייה הזו כשאתם צריכים להזכיר לעצמכם כמה אתם חזקים ומוצלחים. לכולנו יש רגעים טובים ורגעים פחות טובים, אל תתנו לרגעים הפחות טובים להגדיר אותכם.
איך הייתם מרגישים אם ברגע של חולשה ופחד מישהו היה בא ואומר לכם כמה אתם מוכשרים? כמה אתם נותנים לו השראה? לפעמים משפט אחד יכול להזכיר לנו שכישלון הוא זמני. 70% מהאוכלוסייה חווה את התחושות האלה, אל תתנו להם לשקוע בהם. תחמיאו להצלחות של אחרים, תעריכו את העבודה הקשה שלהם ותספרו להם על זה. יכול להיות שזה כל מה שהם צריכים כרגע.
לסיכום
אף אחת מהשיטות האלה היא לא תרופת קסם, אבל הן כן יכולות לעזור.
בסופו של דבר כולנו צריכים להשלים עם העובדה שלפעמים אנחנו מרגישים כמו מתחזים, וזה בסדר, ככה מרגישים גם כל השאר. סך הכל זה די אנושי.
יש לכם עצות משלכם? סיפורים שאתם רוצים לחלוק? שתפו בתגובות :)
