כשהתבקשתי לכתוב על גרפיטי, על אמנות הרחוב שלי, לא ממש ידעתי איפה להתחיל. הייתי רוצה לספר לכם עליי, על החוויה האישית שלי כאמנית רחוב . אני רוצה להזמין אתכם לביקור בראש ובלב שלי, ולהציג בפניכם את אחת מאהבותיי הגדולות.

איך הכל התחיל

כשהייתי סטודנטית לעיצוב גרפי ב"שנקר" קיבלנו משימה באחד הקורסים – לצאת ולרסס גרפיטי בתל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי פחית של ספריי צבע ביד, הפעם הראשונה שקניתי סכיני גילוף, הפעם הראשונה שישבתי על הרצפה בחדר, באמצע הלילה, וחתכתי בקרטון ביצוע.

אחר כך יצאנו, חברה לספסל הלימודים ואני, ושוטטנו לפנות בוקר ברחובות תל אביב עד שמצאנו קיר. הקיר שלי. הצמדנו אליו את הגלופה וריססנו.

זהו. התאהבתי. מכאן זה רק יילך ויתגבר. "מכאן", חשבתי, "כבר אי אפשר להפסיק".

בהמשך, שכללתי את טכניקת הגילוף שלי, התאמנתי על כל פיסת קיר ריקה ועל דודי השמש בגג הבניין בו גרתי. הגג החל להיראות כמו קיר בהארלם, הידיים שלי היו שחורות באופן קבוע, ואני – אני הייתי מאושרת.

לפעם השנייה שיצאתי לרסס ברחובות תל אביב הייתה מטרה שונה, הרבה פחות אקדמית מהפעם הראשונה – בפעם השנייה ריססתי כדי לנקום, כדי למחות על עלבון, כדי לפרוק זעם וכדי לצעוק בלי קול. עד היום אני לא יודעת מאיפה ואיך אזרתי את האומץ, להסתובב ככה, רק אני והגלופה בשתיים לפנות בוקר ברחוב המסגר, אבל עשיתי את זה, ובסוף אותו לילה חזרתי הביתה רועדת מפחד והתרגשות.

האם הסתבכתי אחר כך? כן, קצת. האם זה היה שווה את זה? בהחלט.

גיליתי משהו חדש. חקרתי אותו כמה שרק יכולתי בפרויקטים קטנים בשביל עצמי
ובשביל הלימודים.

אחרי סיום הלימודים עברתי מרמת גן לתל אביב. תל אביב הנאווה – כל קירותיה העירומים, החיוורים, היו זמינים ממש מתחת לבית שלי. אחרי תקופה קצרה של הסתגלות ידעתי שהגיע הזמן, אני חייבת לחזור לזה. רציתי שזה יהיה שלי, ורציתי שיהיה לי עם מי לחלוק את זה. גייסתי לכוחותיי שני חברים מוכשרים במיוחד, הוצאתי אותם איתי החוצה באישון לילה. בהתחלה בנפרד ואחר כך ביחד.

כך נולדו ה – Pixels Ninjas.

הכי כיף זה ביחד!

חשבנו על קונספטים ביחד, ייצרנו גלופות, יצאנו החוצה והשארנו את חותמנו המיוחד על קירות העיר. החוויה האישית שלי, האינטימית כל כך, הפכה לחוויה קבוצתית של כולנו. משלי – לשלנו : הטקסים שלנו, הריטואלים הקטנים שלפני הריסוס, ההרפתקאות שבעיצומו.

אני כבר לא לבד. יש מי שיחלוק איתי את הכיף וההתרגשות, הן בחילופי התורות של "המחזיק" "המרסס" ו"המשקיף" והן ברגע הקסום בו מסירים את הגלופה מהקיר וחושפים את התוצאה.

ספקטרום שלם של רגשות התחולל וניגר על קירות הבטון – החל מאכזבה מריסוס כושל ועד פציחה בריקוד עליז ומטופש והחלקת "כיפים" דביקים ושחורים כשהריסוס מושלם.

אז מה זה בעצם גרפיטי?

בשבילי גרפיטי הוא אהבה והתמכרות, חלק בלתי נפרד ממני, צורך ממשי של כורך אומנותי לביטוי רגש ותרבות. זהו סוג של מיתוג בצורה הכי טהורה והכי לא מסחרית שיש – ב"זמן הגרפיטי" אני כל הזמן שם, חושפת את פרצופי האמיתי, מבלי להראותו כלל.

היצירה שלי מתנוססת על הקיר ואנשים רואים אותה, צוחקים או מתרגזים, מתרגשים או מזדהים, מצלמים, משתפים ומנהלים דיון, גם אם הגרפיטי יימחק למחרת או בשבוע לאחר מכן או כעבור כמה חודשים זה לא משנה לי – הידיעה ששיניתי את המרקם של העיר, מספקת אותי.

גרפיטי הוא שינוי בצורת הצהרה. כשאני מרססת אני משנה את העולם, אפילו בקצת – וזה מספיק לי: המהפכות הקטנות, הבדיחות, הצהרות האהבה וגם הצהרות הנקם.

אני מודה, לפעמים זה מסוכן. באחד הלילות נתפסתי על ידי המשטרה ופחדתי מאוד. פחדתי מאוד ושמחתי כל כך. הרי בסתר לבי חיכיתי להיתפס. זה כיף – לפשוט את מדי היומיום והשגרה המייגעת ולהפוך, בחסות הלילה, לדמות מסתורית, למסר, לרעיון, לאג'נדה. אני עדיין אני, אבל כבר לא. אני עדיין אני, אבל איכשהו הרבה יותר.

בשנים האחרונות העברתי סקאלה שלמה של מסרים. רעיון חדש לגלופה יכול להתבשל אצלי כמה ימים או שבועות, או שהוא יכול לפרוץ כגחמה רגעית ורצון עז לשתף את העולם כולו במה שעובר לי בראש. הצורך חזק ממני, בדיוק כמו הרצון לקורת גג, למזון או למין, הצורך שם כל הזמן והוא דורש ממני למלא את הפוטנציאל שלי כאמנית רחוב. העיר קוראת לי בשעות הקטנות, הרעיונות לא מפסיקים לנבוע – אני אגלף כל הלילה, אמתח כפפות גומי על ידי ואנער את מיכל הריסוס היטב.

יש אנשים שכותבים בלוגים. אני יוצאת לרסס על קירות תל אביב.