כשהיינו ילדים, אף אחד מאיתנו לא קם בבוקר והחליט "אני רוצה להיות מעצב". זה מעלה יותר שאלות מתשובות.
הראשונה ביניהן היא: מעצב של מה?? מעצב? מה זה מעצב?
האמת? זה אורח חיים.
במקרה האידיאלי, אדם מבין שהוא אוהב לארגן דברים מחדש, לסדר אלמנטים נכון וחכם יותר. מאותו רגע פועלים ומטפחים את ההחלטה, ש… זה הג'וב בשבילי! החלטה אמיצה מכל מיני סיבות. במקרה הפחות אידיאלי, לא תמיד יש אומץ להתחיל משהו חדש שבמהותו לוקה בחוסר ודאות. במקרה הגרוע (וראיתי כאלה), יש אנשים שמגלים עניין ברעיון של להיות "מעצב", אבל הם לא. הם לא גמישים מחשבתית מספיק, חוששים לצאת מהמסגרת, וגם אם נשארים בתוך המסגרת, משהו שם פשוט לא מתחבר נכון.
לכל אלו בתחילת דרכם – שלא בטוחים, ולכל אלו שבטוחים אבל סקרנים לשמוע על "עצמם מארץ אחרת", תירגמתי לכם אסופה של שבעה סיפורים קצרים על ההתחלה. מתי ואיך מעצבים מכל המקומות בעולם – הבינו והחליטו שזה מה שהם.
קריאה מהנה!
ידעתי שאני רוצה להיות מעצבת רק אחרי שהבנתי שאני לא רוצה להיות אמנית. הרשו לי לספר לכם סיפור קצר.
במסגרת התואר הראשון, הגשתי עבודה על זהות. השתמשתי בשפה לא ישירה ומילים מעורפלות בשיח סביב עצמי כאישה טרנס כי עדיין לא הייתי מוכנה ושלמה עם היכולת לבטא ביעילות את מה שעברתי. לבסוף, זה לא היה מספיק. במהלך השנה השלישית שלי בתור תלמידת אומנות כתואר, רציתי להפסיק לשאול ולהתחיל לספר. זוהי הנקודה בה הבנתי שאני בחדר הלא נכון. ברגע שהחשיבה שלי זזה לכיוון של עיצוב, הצלחתי להשיג הרבה יותר מפתרון של הבעיות האישיות שלי – הצלחתי גם לפתור עבור אחרים.
–רובין קנר, מעצבת
תמיד הייתי מעצב מערכות. כשהייתי בן 8 או 9, הייתי מרותק על ידי ספריות וכיצד הן היו ערוכות. אהבתי את התהליך של הקיטלוג והבדיקה של הספרים. במהלך סוף שבוע אחד, השגתי מכונת כתיבה ידנית ויצרתי כרטיסי ספריה עבור כל ספר בבית הוריי. לכל ספר היתה תווית והיא הודבקה לצד האחורי של כל ספר. לקח לי שבועות לעשות את זה עבור כל ספר שהיה בבית, אבל כשסיימתי, יצרתי ספריה. נכון שבגיל הזה לא היה לי מושג בטקסונומיות, והמספור היה מומצא ושרירותי.
כשגדלתי, התאהבתי במחשבים. רציתי לבנות תוכנה וחומרה שאנשים שאינם מהנדסים יכולים להשתמש בהם, כי בשנות השישים והשבעים רק הם היו יכולים להשתמש במחשב. התאהבתי במה שקוראים לו היום עיצוב חוויית משתמש, אבל באותה תקופה קראנו לזה בשמות מצחיקים כמו "גורמי אנוש" או "ממשקי אדם-מכונה". למדתי כל מה שהיה ללמוד, שלא היה הרבה, כי לא ידענו הרבה אז. ואז, התחלתי להמציא דברים.
אני חושב שההתלהבות הראשונית שלי ממערכות – איך אוספים של דברים עובדים יחד בהרמוניה – הניעה את הרצון שלי ליצור דברים שאנשים יכולים להשתמש בהם. כשעברתי על כמה מהמחשבים הראשונים שהעולם ראה (ובהם, לדוגמא, תוכנות המייל הראשונות אי פעם), הונעתי על ידי הרצון להניע את ההודעה ברשתות השונות בצורה שקופה וקלה. במבט לאחור, אולי זו הספריה שבניתי בבית הוריי שניבאה לאן המסע שלי יקח אותי.
–ג'ארד ספול, חוקר UX ומעצב
מאז שזכרתי את עצמי, תמיד רציתי לעזור לאנשים לעשות דברים בצורה טובה יותר, קלה יותר, או בדרך כיפית יותר. בנוסף, תמיד רציתי שיקחו אותי ברצינות. גם כילד, עבדתי קשה כדי לוודא שהדברים שאני עושה או אומר היו חשובים וברורים מאוד לאחרים. עם הזמן, הכרתי ביכולת שלי להתבטא בצורה בהירה, ונהייתי טוב משמעותית בזיהוי הדברים החשובים בחיים (ומאילו פרספקטיבות) – אלו הם מפעלי החיים שלי.
עם זאת, רק בזמן הקולג' הבנתי שלאורך כל הזמן הזה הייתי מה שאחרים קוראים לו "מעצב", ושיש לי את היכולת לקבל כסף על להיות מי שאני.
– טים בראון, מעצב
כשגדלתי, אבא שלי עבד בשביל ספקית אינטרנט קטנה. הוא היה חנון מקצועי. הרעיון של אינטרנט, לפני שלכולם היה, הדהים אותו. ואני, הילד הצעיר והפחות-אתלטי שלו, הייתי במקום הנכון (בתוך הבית, רוב הזמן) ובזמן הנכון כדי לזכות לחוות את חלק הארי של ההתלהבות שלו. הוא הראה לי איך משתמשים ביאהו! כדי למצוא דברים שאפשר לקרוא על פוקימון, שזה בערך כל מה שרציתי לשמוע עליו באותה תקופה. התאהבתי באינטרנט. זו היתה בו זמנית רשת אינסופית של מידע וגם דרך ליצור קשר עם אנשים שאהבו את אותם דברים כמוני. אנשים שהיו נדירים ויקרים בסביבתי הקרובה.
בתור ילד שהיתה לו בעיה לתקשר עם סביבתו, היה משהו כובש ביכולת ללמוד כיצד יוצרים קשר עם כל העולם. בחרתי באינטרנט כדי להגיע לכמה שיותר אנשים. הפכתי להיות מעצב, כדי שיוכלו גם להבין אותי.
–ליאם קמפבל, מעצב ווב
המחשב הראשון הוצב בבית הוריי כשהייתי בן 4. מחשב אפל IIc חדיש, עם כל הרוח והצלצולים הנלווים. התמכרתי מיידית. היה מחשב בבית מאותו יום ואילך. בגיל 9, התחלתי ללמוד כיצד מתכנתים ב-BASIC ו-dBase III. יצרתי חידון תוך הסתייעות בחבר של אבא שלי. בדרך כלל, זה השלב שבו שומעים על איך מישהו המשיך נגד כל הסיכויים וכבש את העולם, אבל זה לא בדיוק הסיפור שלי.
השילוב של קבלת גיטרה לחג המולד והפחד מלהיות "חנון" גרמו לי לעזוב את עולם התיכנות ולהתמקד בדברים אחרים. בעיקר – בנות ומוזיקה. תמיד היה לי עניין במחשבים, ואם היו שואלים אותי בכנות הייתי אומר שהייתי רוצה לעבוד בעבודה שבה משתמשים בהם, אבל פחדתי שיסמנו אותי בתור אחד ה"חנונים". גם הנחתי, בצורה שגויה, שאם הייתי עושה משהו שקשור למחשב כעבודה, לא הייתי נהנה מזה יותר. טעיתי בשני הסעיפים.
לאחר רצף אירועים שאינם ניתנים לשיחזור, התחלתי לתכנת שוב כשהייתי בן 25. עד שהייתי בן 27, עזבתי את הקריירה שלי בכלכלה ונהייתי פרילאנסר במשרה מלאה, תוך הנחת היסודות למה שיהפוך בעתיד לסוכנות משל עצמי. מעולם לא הייתי שמח יותר.
–אנדרו נורקרוס, מפתח
כשהייתי ילד, לאבא שלי היה עסק קטן מהצד (לכל המהגרים היה עסק קטן מהצד). הוא צייר שלטים עבור סוחרים פורטוגזים. כל מסעדה חדשה, כלבו חדש, משרד תיירות או חנות מוצרי יופי שנפתחה בשכונה שלחו נציג אל אבא שלי בשביל שיכין להם שלט. בגלל כמות העסקים החדשים שנפתחו ורוח היזמות שנשבה בקרב המהגרים, אבא שלי היה אדם עסוק מאוד. לא עבר זמן רב עד שאבא שלי נזקק לעוזר.
התחלתי בכך שעזרתי לו לצייר את התרשימים שלו על השלט תוך שימוש בנייר קופי תוצרת בית, עם גרפיט וטרפנטין. עם הזמן הוא התחיל להרשות לי לקחת חלק במלאכת הציור עצמה, מה שהייתי גרוע בו. אבא שלי היה צייר קרמיקה מוסמך, והיה יכול למשוך קו עדין לנצח. ההזמנות הגדולה שלי צצה כשהוא ניסה לצייר קשת ולא ממש הצליח. בתסכולו, הוא הלך לשתות משהו, ועד הזמן שהוא חזר, סיימתי את העבודה – כל השלט היה מוכן.
מאותו יום ואילך, אני עיצבתי את הגופן והוא צייר, וההכנסה שלי צמחה מ-$20 ל-$100.
–מייק מונטיירו, ביצועיסט מומחה ממדינה זרה
אני עדיין לא יודעת אם אני רוצה להיות מעצבת. אני מעדיפה להשתמש במילה כשם הפועל, ולא כפועל. אני מאיירת שאוהבת לעצב. אני כותבת שעובדת לעצב. אני עורכת שמסוכנת עם עכבר. עיצבתי לאורך עשור ועדיין לא אכפת לי מגופנים. החוש שלי לטיפוגרפיה הוא ברמה של Print Shop Deluxe במקרה הטוב. מעולם לא סיימתי לקרוא ראיון של Great Discontent. אני מחבבת את Cooper Black ו-Hobo. ציטוטים טיפשיים מעניינים אותי בצורה דומה לכלב שמוצא עצם ברחוב. לא אכפת לי מהעיצוב החדש שלך ללוגו. אני נועלת נעליים קלילות וסווטשרטים.
אני עדיין לא יודעת אם אני מעצבת. אולי אני מהסוג ששונא את עצמו ואין לי את המבט לאחור והמודעות העצמית כדי לענות על השאלה. נוח לי שמעצבים חושבים שאני מאיירת. לצערי, מאיירים חושבים שאני מעצבת.
–ג'ניפר דניאל, לא מעצבת
המאמר פורסם במקור כאן, ומובא באישורם ותמיכתם של צוות DearDesignStudent
